3,700 איש ממתינים לדיור ציבורי. אז למה המדינה רוצה לרכוש 70 אלף דירות?

© כל הזכויות שמורות ל"ידיד מרכזי זכויות בקהילה" (ע"ר)

Proudly built on  Wix by the Wix Monster בניית אתרים בוויקס

לקבלת מידע על מרכזי הזכויות וימי קבלת קהל התקשרו 1-700-500-313

3,700 איש ממתינים לדיור ציבורי. אז למה המדינה רוצה לרכוש 70 אלף דירות?

משמעות ההצעה של מנכ"ל משרד השיכון היא הוצאה של 70–80 מיליארד שקל בתוך עשור, כשהצורך הוא בהשקעה נמוכה בהרבה ■ פתרון אפשרי אחר הוא להרחיב את הסיוע בשכר דירה לזכאים - ואולם לשם כך משרדי האוצר והשיכון צריכים להפסיק להתקוטט. בעמותת "ידיד" מציעים פתרון אחר לפחות לטווח הקצר. משרד האוצר, שרואה לנגד עיניו את האיום שבהוצאת 70 מיליארד שקל על תוכנית מיותרת, מוכן ככל הנראה לאמץ בשתי ידיים את ההצעה של מלמד. משיחה עם רזניק עולה שגם הוא אינו פוסל את הדברים על הסף. כלומר, פתרונות סבירים לבעיית הדיור הציבורי יש - רק צריך שהפקידים יסכימו לשבת ולדון בהם, במקום לעסוק במלחמות אגו ובכיפופי ידיים.

 

חגי רזניק, מנכ"ל משרד השיכון, זרק השבוע את נציגי משרד האוצר מדיוני הצוות הבין־משרדי בנוגע לדיור הציבורי. אין מלה אלגנטית יותר מ"זרק", כי זה בדיוק מה שרזניק עשה: העיף את נציגי האוצר לכל הרוחות, ואסר עליהם להשתתף בהמשך דיוני הצוות. אפשר להבין ללבו של רזניק, שנציגי האוצר - לפי עדות של אחרים - זילזלו בו, בצוות הבין־משרדי שלו ובאופן כללי בתוכנית הדיור הציבורי שניסה לגבש. על פי חלק מהשמועות, נציגי האוצר אפילו רמזו לרזניק שאין להם כוונה להפנות תקציבים להגדלת המשאבים עבור הדיור הציבורי, מה שהפך את דיוני הצוות הבין־משרדי לעקרים בכל מקרה.

 

מצד שני, בלי נציגי האוצר רזניק הרי לא באמת יכול לגבש שום תוכנית רצינית, במיוחד לנוכח הבעיה הקשה העולה מהתוכנית שלו: הכוונה לרכוש 70 אלף דירות חדשות לדיור הציבורי בתוך עשור, בעלות מצטברת של 70–80 מיליארד שקל, וזאת בשעה שהצרכים הם ככל הנראה עשירית מזה.

הנתון הזה - 70 מיליארד שקל, שספק אם בכלל יש צורך בהשקעתם - גם מספק הסבר כלשהו להתנהלות המזלזלת של האוצר. נציגיו ראו בדיוני הצוות הבין־משרדי סוג של הזייה מופרכת, והתנהלו בהתאם. אולם גם הגישה הזאת מעוררת לא מעט בעיות, משום שסוגית הדיור הציבורי רחוקה מלהיות כזו שניתן לזלזל בה.

 

בישראל יש כיום 52 אלף דירות בדיור ציבורי, כלומר דירות בבעלות המדינה שבהן משוכנות חינם משפחות במצבי מצוקה קשים. זכאי הדיור הציבורי משתייכים לאוכלוסיות החלשות ביותר בישראל - משפחות גדולות שמתקיימות מאבטחת הכנסה בלבד. בלי סיוע בדיור הן ימצאו את עצמן זרוקות ברחוב. מספר הדירות הקיים נמוך משמעותית מהמספר שבו החזיקה המדינה בעבר - לפני 20 שנה, למשל, היו 100 אלף דירות - וזאת לאור החלטה אומללה לאפשר לזכאי הדיור הציבורי לרכוש את הדירות שהם מתגוררים בהן.

 

הרכישה נעשית בהנחה של עד 90%, ומשמעה העדפה של נזקק אחד - שזוכה לקנות דירה כמעט בחינם - על פני נזקקים אחרים, שלמדינה אין די דירות כדי להציע להם. זאת בדיוק הבעיה: התור לדיור הציבורי. התור כיום מונה 3,700 זכאים, לאחר גידול של 20% בתוך שנה, ועוד 30 אלף זכאים של משרד הקליטה. 

 

לכאורה, מדובר בתור ממתינים של כ–34 אלף משפחות. בפועל, הרוב המוחלט של זכאי משרד הקליטה הם עולים ותיקים, בודדים או זוגות, שזקוקים לדיור מוגן (בתי אבות) ולא לדיור ציבורי רגיל. התור הרלוונטי לדיור הציבורי, לכן, הוא 3,700 הממתינים - שמספרם עולה בקצב מהיר, אם בשל האמרת המחירים בשוק הדיור, ואם בשל הקיטון בהיצע הדירות הרלוונטי, לאור מכירת הדירות של הדיור הציבורי לדייריהן.

 

בזמן שהם ממתינים לדירה מתאימה, מקבלים זכאי הדיור הציבורי מהמדינה סיוע בשכר דירה - בממוצע כ–3,500 שקל בחודש. מדובר בסיוע מספק עבור מרבית הזכאים. הבעיה היא שלא מעטים מהם מתקשים לממש את זכאותם בשוק השכירות הפרטי, בין השאר מכיוון שהמשכירים דורשים מהם ערבויות וביטחונות. כלומר, הסיוע בשכר דירה נשאר הרבה פעמים תיאורטי בלבד. לצד זכאי משרד השיכון הממתינים לדירת דיור ציבורי שתתפנה, יש אוכלוסייה ענקית נוספת של 160 אלף זכאים לסיוע בשכר דירה. מדובר במשפחות שמצבן טוב בהרבה מזה של זכאי הדיור הציבורי, ועדיין הן נתונות בקשיים. הן מקבלות מהמדינה סיוע מינמלי בשכר דירה - של עד 1,000 שקל בחודש.

 

הפופוליזם מקשה על ניהול מושכל

אין מחלוקת כי הדיור הציבורי בישראל סובל מתת־תקצוב. 3,700 ממתינים הוכרו כזכאים לדירה ציבורית - אבל למדינה אין דירה פנויה להעניק להם; 30 אלף ממתינים מקרב זכאי משרד הקליטה זקוקים לפתרונות של בתי אבות; ו–160 אלף משפחות מקבלות סיוע מינימלי בלבד בשכר דירה מהמדינה. כל אלה משוועים לתוספת סיוע.

 

כמו בתחומים רבים אחרים, גם בהקשר זה מצטיירת ישראל כקפוצת יד במיוחד - רק 1% מהמשפחות בישראל משתכנות בדיור ציבורי, לעומת 4% שזוכות לכך אפילו בארה"ב הקפיטליסטית. באירופה הליברלית השיעורים כמובן גבוהים בהרבה. ועדיין, עם כל המחסור במשאבים, המספר של 70 אלף דירות חדשות, כשהתור הוא של 3,700 זכאים, מצטייר כמופרך לכל הדעות.

 

בכלל, יש מי שחולקים על הפתרון של רכישת דירות על ידי המדינה עבור אזרחים חלשים, בגלל העלות העצומה של רכישת כל דירה כזאת, הקושי לתחזק אותה כראוי, הקושי לנהל מלאי דירות גדול כל כך, וכן הקושי לעשות שימוש מושכל בדירות כאשר הזכות לדיור ניתנת לזכאים לכל החיים. כך, דירת 6 חדרים שניתנה למשפחה עם תשע נפשות היא סבירה, אבל הופכת מופרזת לאחר שהילדים עוזבים את הבית וההורים ממשיכים לגור בדירת הענק לבדם. ואולם למדינה אין יכולת לפנות את ההורים ולהעביר את הדירה למשפחה גדולה אחרת.

 

הפתרון של העמדת דירות מטעם המדינה הופך לבעייתי עוד יותר לאור הפופוליזם הפוליטי, כשמצד אחד האוצר אינו מקצה משאבים לרכישת דירות חדשות, ומצד שני הפוליטיקאים מעבירים חוקים המאפשרים מכירת דירות קיימות לדייריהן בהנחות מפליגות. התוצאה היא שמלאי הדירות יורד והולך, כשזכאים ותיקים מרוויחים על חשבון זכאים חדשים. 

 

העמדה המקצועית של האוצר, שלה שותפים גם ארגונים חברתיים, היא שהחוק של רן כהן משנות ה–90 - שהוצא מקפאונו על ידי שר האוצר יאיר לפיד ב–2013 ואיפשר את חידוש מכירת דירות הדיור הציבורי - גרם נזק כבד לתחום הדיור הציבורי. 

אלא שהפוליטיקאים מסרבים ללמוד את הלקח - ושר האוצר, משה כחלון, יוזם בימים אלה תוכנית להעברת 10,000 דירות הדיור הציבורי לדייריהן כמעט בחינם. הפופוליזם שקשור לדיור הציבורי, מתברר, מקשה לנהל את התחום ניהול מושכל, שמבוסס על שיקולים ארוכי טווח.

 

לאור זאת, אחת ההמלצות המקצועיות שעולות היא להתמקד בהרחבת הסיוע בשכר דירה, במקום ברכישת דירות נוספות לדיור הציבורי. כדי למנוע את בעיית הקושי של הזכאים לשכור דירות בשוק החופשי, מוצע גם שהחברות הממשלתיות המשכנות ישכרו את הדירות בעצמן לטווח ארוך - וישכירו אותן הלאה לזכאים.

 

רן מלמד, מעמותת ידיד, העלה הצעה ברוח זו בפני הצוות הבין–משרדי בראשותו של רזניק - כולל עדכון הסכומים המוקצים לשכר דירה והקריטריונים לזכאות. משרד האוצר, שרואה לנגד עיניו את האיום שבהוצאת 70 מיליארד שקל על תוכנית מיותרת, מוכן ככל הנראה לאמץ בשתי ידיים את ההצעה של מלמד. משיחה עם רזניק עולה שגם הוא אינו פוסל את הדברים על הסף. כלומר, פתרונות סבירים לבעיית הדיור הציבורי יש - רק צריך שהפקידים יסכימו לשבת ולדון בהם, במקום לעסוק במלחמות אגו ובכיפופי ידיים.

 

לקריאת המאמר באתר דה מרקר לחצו כאן

שתפו
Please reload