פתאום דפיקה בדלת

© כל הזכויות שמורות ל"ידיד מרכזי זכויות בקהילה" (ע"ר)

Proudly built on  Wix by the Wix Monster בניית אתרים בוויקס

לקבלת מידע על מרכזי הזכויות וימי קבלת קהל התקשרו 1-700-500-313

פתאום דפיקה בדלת

החלטה יוצאת דופן של רשם בית המשפט בחדרה להשיב לאם שעון יד וסלולרי שנלקחו בנוכחות בנה בן ה 14, מחדדת את הצורך בשינוי החוק המאפשר עיקול לעיני הילדים

 

את הדפיקה הזו על הדלת הוא לעולם לא ישכח, והוא יודע שכל דפיקה על הדלת תהיה עבורו אות לבאות, סימן מבשר רעות; הבית שלו כבר לא יראה עבורו כמקום הבטוח והשקט. הוא לא יחוש בו מוגן, לא ימצא בו מנוחה לנפשו; ומה יחשוב על אמא שלו, העוגן שלו, אחרי שראה אותה מתפרקת אל מול עיניו, מתחננת לאנשים הזרים שפלשו בגסות אל ביתם וצילקו את נשמתו.    

 

הוא היה רק בן 14 שהגובים של ההוצאה לפועל דפקו בדלת. הוא ראה אותם מסתובבים בבית שלו כאילו היה שלהם, בוחנים את חפציהם האישיים ביותר, מעריכים את שווים, מתלבטים מה לקחת. הוא ראה איך הם מורידים מהקיר בסלון את הטלוויזיה הגדולה, זו שהיה צופה בה עם חברים במשחקי כדורגל עד השעות הקטנות של הלילה. הוא לא האמין שהם ביקשו ממנו לפרק את הכבלים של הטלוויזיה. הוא נשבר.

 

תיקחו משהו אחר, התחנן אליהם. ואז רץ לחדר, הביא את השעון שלו ואת הכסף שחסך. הנה, הגיש להם. "אנחנו מחליטים מה אנחנו לוקחים", הם אמרו. הוא הביט באמא שלו מוסרת להם את השעון שלה, זה שקיבלה במתנה ליום הולדת ארבעים מהמשפחה שלה ושהציגה לראווה בגאווה גדולה על המדף בסלון. הוא שמע אותם שואלים איזה עוד דברים יקרים יש בבית ואז לוקחים את הטלפון הנייד שלה. הוא התפלל שיצאו כבר מהבית שלו.

 

"זו תחושה איומה", משחזרת ורד כהן ברזילי (44) את הזיכרונות שלה כשנשמעה דפיקת המעקלים בדלת. "המעקלים הגיעו אלינו הביתה כמה וכמה פעמים כשהייתי בגיל העשרה. אני זוכרת אנשים מאוד בריונים, שמתנהגים בגסות, שמשוטטים בבית ושמים את ידם על כל מה שהם רואים כאילו באו לעשות שופינג בבית. אני זוכרת את הדפיקות שלהם שלא היו רגילות, זה היה להרעיד את הדלת, לטלטל אותנו. אני זוכרת את אמא שלי נכנסת לחרדה ומנסה להגן על הרכוש שלי ושל אחותי, שלא ייקחו לנו את האורגן או את הווקמן. היא מבחינתה עשתה הכל, אבל הסיטואציה שאני רואה אותה מתחננת לאדם זר שנכנס אלינו הביתה ללא הסכמה ובלי שהייתה לה ברירה היא לא הגיונית.

 

"אני זוכרת תחושה של בושה וניסיונות להסתיר, להציג מצג שווא של נערה נורמטיבית, ניסיון לשמור על נורמליות כשהבית שלך לאט לאט מתרוקן. אני לא יכולה לשכוח את תחושת הבדידות הגדולה, וההבנה שכמה מעט אנשים יבואו ויושיטו לך יד ושבעצם אתה לגמרי לבד בתהליך". כהן ברזילי מתארת איך הטראומה שחוותה השפיעה על חייה ועיצבה אותה כאדם בוגר. "העובדה שביתי הוא כבר לא מבצרי מלווה אותי עד היום ולעולם לא ארגיש מוגנת בביתי. מלבד על תחושת הביטחון, האירועים האלו השפיעו על תפיסת הכסף שלי. אני סובלת כל הזמן מחרדות בהקשרים כלכליים ותמיד יש חשש שלא יהיה כסף. כסף הוא אחד הדברים שאמללו את חיי ואני מתעבת אותו תיעוב גדול על שהפר את השלווה שהייתה לי בבית".

 

גם סמדר זמיר לא שוכחת את המעקלים, למרות שחלפו כ-30 שנה מאז שנכנסו לראשונה אליהם הביתה. "הפרטים שאני זוכרת חלקיים אבל הכל מוצף ברגשות. אני זוכרת חוויה בגוף", היא מעידה. "אני יכולה לראות בעיני את ההורים שלי מיואשים ומבוהלים, את אבא שלי בתוך אימה כלכלית. אני זוכרת בושה ובית ריק מחפצים ושנים מאוד עלובות. בעוד שההורים שלי היו גמורים, אני לקחתי את התפקיד של הילדה הטובה האולטימטיבית. התבגרתי מהר. לא הייתי עסוקה בעצמי אלא באיך אני עושה להם נחת ומביאה להם לחיים שפע רגשי, שמחה וצחוק. החיים לא צריכים לשים את התפקיד הזה על ילדה.  

 

"גם המשחקים שלי אז היו קשורים למצב הכלכלי. אחרי שעברנו דירה אני זוכרת שדפקתי על הדלת בדירה החדשה והעמדתי פנים שאני מההוצאה לפועל. הייתי משחקת בבנק. היו לי ערימות של טפסים וקלסרים, והייתי נותנת הלוואות.    

 
אז מי כאן עושה שימוש בילדים? ולמי מותר?

"הטראומות נשארו, אין ספק. אני לומדת לחיות בלי חרדה כלכלית, בלי להיות מכווצת ולהרגיש שמחר אני משחזרת את הטראומה של הבית שלי. אבל אני יכולה לראות גם דבר מה חיובי שיצא מכל זה: האקטיביזם שלי, הרצון שלי להיטיב עם המציאות". 

 

מעקלים יוצרים לילדים טראומה לכול החיים

חודש אחרי העיקול שהתרחש בביתו של הנער ובנוכחותו, הגישה אמו בקשה ללשכת ההוצאה לפועל בחדרה להשיב את שעון היד והטלפון הנייד שלה שנלקחו באותו מעמד. ההחלטה של הרשם איתי כרמי מינואר 2017 להשיב למבקשת את חפציה, והנימוקים שהוא העניק להחלטתו יכולים להעיד על האופן שבו אנשים מתוך המערכת רואים את ההליך האגרסיבי הזה ואולי השינוי התפיסתי המהפכני שמציג הרשם יוכל להביא בזמן הקרוב גם לשינויים שיתבצעו בפועל ובאמצעות חקיקה.   כך מפרש הרשם כרמי את חוק ההוצאה לפועל שנחקק לראשונה ב-1967 ושינויים מסוימים נעשו בו ברבות השנים:

נהוג לומר כי חוק ההוצאה לפועל משקף איזון בין שתי תכליות עיקריות: האחת, גבייה יעילה ומהירה המקדמת הן את עניינו הפרטי של הזוכה בגביית החוב כלפיו והן את עניינו של הציבור בכיבוד החוק וביצור האמון בשלטון החוק. השנייה, הגנה על חייבים אשר אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב הפסוק כדי שלא יהפכו חסרי יכולת ונטל על החברה, כמו גם ההגנה החוקתית על כבוד האדם של החייב.

 

החוק רצוף הוראות מאזנות ברוח תכליות אלו, וברבות השנים נדרשה הפסיקה לצקת תוכן ולהעניק פרשנות לחקיקה באופן שביסס עקרונות גבייה. כך למשל עיקרון תום הלב; עיקרון המידתיות בנקיטת הליכים (הלימה בין ההליך למטרתו); עיקרון מדרג נקיטת הליכים מהקל אל הכבד; ולצד כל אלה ההבנה וההפנמה שהליכי הוצאה לפועל לא נועדו – בשום מקרה – להוות עונש או גמול בעד חובו של החייב.

 

מתוך דו״ח שנתי על פעילות רשות האכיפה והגבייה לשנת 2017

הרשם מתייחס בדבריו גם לאופן שבו פעמים רבות מוצאים את עצמם צדדים שלישיים – בהם קטינים – בתוך תהליכי ההוצאה לפועל, ומבקש מהמוציאים לפועל לפעול ברגישות ובדיוק. עיקול מיטלטלין הוא הליך חשוב וחיוני, אך אל לאפשר לו לזלוג מתכלית של גבייה לתכלית של הפעלת מנוף לחץ על החייב בדמות גרירת צדדים שלישיים להליך. כדאי לבחון… למשל לאסור הוצאת מיטלטלין המצויים בבעלות או בהחזקה עיקרית של צדדים שלישיים או לאפשר לצדדים שלישיים לשנות את כתובת החייב בתיק ההוצאה לפועל.

וספציפית לגבי המקרה שהונח על שולחנו, היה הרשם מאוד ברור לגבי האחריות שמוטלת על הגובים. אין מקום לטעויות בפעולה רגישה שכזו, הוא כתב.  

 

הפגנת השליטה המלאה בהליך באופן היוצר חוסר אונים אצל צדדים שלישיים ובהם קטין, מבלי להתחשב בסיטואציה הקשה בענייננו, אף היא מטילה פגם בהליך. במיוחד שעה שבעל התפקיד מתרשם כי הקטין נלחץ מעצם המעמד ומציע את חפציו, ואמו של הקטין – המבקשת – מנסה לחסוך מבנה, ומעצמה, את הקשיים הנפשיים הכרוכים במצב זה".

 

אבל אולי במקום לבקש מהגובים לגלות רגישות במקצוע שלעיתים מחייב אותך להיות קהה חושים, כדאי לבצע את השינויים הנדרשים בחקיקה, כמו שמציע רן מלמד, מנכ"ל עמותת ידיד. "נעשו הרבה שינויים מרחיקי לכת בשנים האחרונות בתחום ההוצאה לפועל, אבל זה לא מספיק", הוא אומר. "הבעיה הכי גדולה שלנו היא בעיקר באכיפה ובטח בחוק שאומר שאסור לבצע עיקול בבית שיש בו ילדים קטינים ללא מבוגר. אמנם רואים זאת פחות – אבל גם את הקצת הזה יש לעצור". החוק המדובר קובע כי "אסור להוציא את המיטלטלין ממקומם אם נמצא במקום קטין מתחת לגיל 16 ולא נמצא איתו הורה או אדם בגיר (מעל גיל 18) שנחזה להיות האחראי עליו".
 

לפי הצעתו של מלמד, "לא יבוצע עיקול בכל מקרה כאשר יש ילד בבית. כלומר אם יש שני מבוגרים בבית, אחד מהם יוציא את הילד החוצה ורק אז הגובים יוכלו לבצע עיקול. אם רק הורה אחד נוכח בבית עם הילד כשהמעקלים מגיעים, על הגובה לומר לו 'אחזור מחר בשעה כזו וכזו, אנא דאג לכך שהילד לא יהיה בבית' וכך נחסוך מהילדים את הטראומה".

 

כהן ברזילי לא יכולה שלא להסכים עם ההצעה: "אומרים שאפשר לעקל כשיש ילדים בבית אם מבוגר אחראי נוכח, אבל לא לוקחים בחשבון שהמבוגר לא בדיוק אחראי באותו זמן", היא אומרת. "המבוגר חווה באותו רגע אירוע טראומתי משלו והוא לא יכול להגן כמו שצריך על הילדים מפני אנשים זרים שנכנסים אליהם הביתה ועושים בו כבשלהם. אולי כיום יש פחות עיקולים מאשר בעבר, אבל מספיק שילד אחד חווה את זה – זו טראומה לכל החיים".  

 

נראה שגם הרשם כרמי היה תומך בתיקון כזה לחוק. כך הוא כתב בהחלטתו: "כשלעצמי סברתי כי אם יימנע הליך הוצאת מיטלטלין בנוכחות קטין (שכן הגם שיש בכך כדי להפוך קטינים כמגן מפני הליך הוצאה, הנזק הנפשי העלול להיגרם לקטין במעמד הוצאת מיטלטלין מביתו גדול לאין שיעור מהתועלת שבביצוע ההליך)… כי אז יוכל הליך זה להתקיים תוך שמירה על איזון בין תכליותיו השונות של החוק".
 

ב-2014 דנה וועדת העיקולים של ההוצאה לפועל בראשות השופט בדימוס משה מכליס בתלונה של חייב על גובה שנכנס לביתו לצורך עיקול מיטלטלין בשעה שהוא היה במקלחת וילדיו בני ה-10 שהו בבית. "כשהבת ראתה אנשים זרים בבית היא נכנסה לבהלה והתחילה לבכות", סיפר האב בעדותו. "אחיה נבהל ונכנס מתחת למיטה בחדרו. לילדים נגרמה טראומה גדולה בעקבות המקרה". האב טען שכאשר יצא מהמקלחת הוא ראה שני אנשים ישובים בסלון ביתו, ואילו הגובה טען כי המתין בכניסה לבית.

---------- 

לקריאת הכתבה באתר "המקום הכי חם בגהינום" לחצו כאן

 

 

שתפו
Please reload